צירוף הסדר טיעון בהליך משמעתי כראיה בהליך אזרחי – הניתן?

מאת: עו”ד איריס אלמוג

המקרה התיאורטי עליו מתבסס המאמר:

עובד הורשע בהליך משמעתי בביד למשמעת של עובדי המדינה או ברשות מקומית ונחתם הסדר טיעון בין הצדדים (ללא קיום הליך הוכחות), בסוגיית הטרדה מינית בעבודה.

במקביל, הוגשה תביעה אזרחית כנגד העובד באותו עניין בו הורשע בהסדר טיעון בהליך המשמעתי וזאת בבית הדין לעבודה.

האם הסדר הטיעון בהליך המשמעתי של עובד רשות מקומית או מדינה יכול לשמש כראיה בהליך האזרחי בבית הדין לעבודה להוכחת תוכנו ו/או תוצאותיו?

היעדר בהירות בפסיקה ופסיקה בסוגיה משפטית שיש בה עניין לציבור

  1. לסוגיה במאמר זה חשיבות ציבורית רבה, וזאת בשל הקביעות הסותרות שניתנו במהלך השנים בתיקים שונים בעניין צירוף פסק דין בהליכים משמעתיים בתביעות אזרחיות בבתי הדין לעבודה, במיוחד נוכח המצב המשפטי הקיים בעניין החוק למניעת הטרדה מינית אשר הפך לחלק מרכזי בשיח הציבורי.  כמובן שמאמר זה אינו רלבנטי רק לענייני הטרדה מינית אלא לכל הרשעה משמעתית שיכולה להוליד תביעה אזרחית בגין אותו עניין.
  2. האמור במאמר הינו ניתוח מצב משפטי שקיים ובסיומו דעה אישית של הכותבת, ואולם אין להתבסס על האמור במאמר זה כבסיס משפטי מכל סוג.

הסדר טיעון ללא הליך של הוכחות

  1. בראשית המאמר, עמדת הכותבת היא כי לא ניתן לצרף הסדר הטיעון בהליך המשמעתי כראיה להוכחת תוכנה ותוצאותיה.
  2. ראשית, הסדר הטיעון אינו פסק דין מרשיע בהליך פלילי, אלא הסדר טיעון חלקי ביותר.
  3. מדובר בהליך משמעתי פנימי, אשר השיקולים שמנחים עובד מדינה או רשות מקומית להגיע להסדר טיעון מושפעים מהגנה על זכויותיו הפנסיוניות, המשך העסקה, ואין זה ראוי לדעת הח”מ לעשות כלל שימוש בהסדר טיעון בהליך משמעתי פנימי ולצרפו כראיה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה, לא לתוכנו ולא לתוצאותיו כלל !

המסגרת הנורמטיבית  ופקודת הראיות

סעיף 42 לפקודת הראיות

  1. פקודת הראיות אינה מתייחסת במפורש לסוגית קבילותו של פסק דין של בית דין משמעתי כראייה בהליך אזרחי. בעניין זה, סעיף 42 לפקודת הראיות קובע כך:

סימן ז’: פסק דין מרשיע במשפט פלילי

                                    קבילות פסק דין

42א.  (א)  הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

  1. למעשה, סעיף 42 לפקודת הראיות מאפשר את קבילותו של פסק דין פלילי במשפט אזרחי כראייה בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: א. “פסק דין חלוט במשפט פלילי”. ב. “המרשיע את הנאשם”. ג. “אם המורשע… הוא בעל דין במשפט האזרחי “.

הדין הכללי – בתי משפט אחרים

  1. לעמדת הכותבת, גם צירוף פסק דין להוכחת תוצאותיו, יש בה כדי להביא לנזק עצום לבעל דין, אשר חזקת החפות עומדת לזכותו. כפי שיבואר בהרחבה להלן, ובהתאם לפרשת דמיאניוק, קביעות פסק הדין מהוות לכל היותר עדות שמיעה, ומסקנות בית המשפט הינן עדות סברה.
  2. מאחר ופקודת הראיות הינה לב ליבו של הדין הכללי, מן הראוי הוא לבחון את פסיקות ערכאות בתי המשפט האזרחיים שאינם דיני עבודה בסוגיה האמורה.

בימ”ש המחוזי–דחית בקשה לצרף הכרעת דין מרשיעה בהליך משמעתי של לשכת עו”ד

  1. בפ”ד של בית המשפט המחוזי בעניין דיאמנט נ’ זינגל[1], נדחתה בקשה לצרף הכרעת דין מרשיעה בהליך של לשכת עורכי הדין. כב’ בית המשפט דחה את הבקשה לצירוף פסק הדין כלל להליך המשפטי ואף לא התיר צירופו לצורך קביעת תוצאותיו.
  2. כב’ בית המשפט, מפנה לפקודת הראיות על פיה נקבע כי פסק דין שניתן בהליך אחד, אינו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו בהליך אחר משום שצריך הדין להיחתך לפי דברי העדים שהעידו בפני אותו השופט ועל סמך המסקנות שאליהן הוא הגיע באותו משפט ולא מישהו אחר – ואפילו יהא זה שופט אחר (י.קדמי, על הראיות, חלק שלישי – תש”ע 2009 ע’ 1549)
  3. בנוסף, מפנה בית המשפט לפרשת דמיאניוק אשר על פיה, קביעותיו העובדתיות של שופט פלילי המבוססות על דברי העדים שראה ושמע הן בכל משפט אחר בגדר עדות שמיעה, ומסקנות השופט בעניין העדויות הינן עדות סברה, שאינן ניתנות להוכחה על ידי הגשת פסק הדין בלבד. הכל בכפיפות להסדר משפטי מיוחד שביטויו בסעיף 42א’ לפקודת הראיות[2]
  4. לפיכך, בית המשפט בפרשת דיאמנט, החליט לדחות את הבקשה ולא להתיר כלל צירוף הכרעה בהליך משמעתי לתיק אחר !

המסגרת הנורמטיבית בתחום דיני העבודה

  1. כפי שיבואר להלן, פסיקת בית הדין הארצי לעבודה[3], אינה מפורשת בסוגיה של סעיף 42 לפקודת הראיות ותחולתו בנוגע להסדר טיעון בהליך משמעתי, אלא היא מתייחסת לאי קבילות צירופו של פסק דין מזכה בהליך משמעתי. לגביו, נקבע כי מאחר ולא מדובר בפסק דין מרשיע בהליך הפלילי, לא תחול כלל פקודת הראיות .
  2. מאידך קיימות 2 פסיקות סותרות לכאורה של בתי הדין האיזוריים לעבודה, אשר על פי פ”ד בעניין טימסיט נ’ שלום[4] לא ניתן כלל לצרף פסק דין בהליך משמעתי להליך אזרחי ואילו בפ”ד בעניין רביד נ’ נסטלבאום[5] נקבע כי אין תחולה לפקודת הראיות, ואילו ניתן לצרף את פ”ד המשמעתי כראיה להוכחת תוצאותיו ולא כראיה להוכחת תוכנו.
  3. באשר לשאלה האם פסק דין (שאינו מזכה) של בית הדין למשמעת, יכול לשמש כראיה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה, טרם הוכרעה בהלכה של בית הדין הארצי לעבודה. בעניין זה, קיימים 2 פסק דין סותרים לכאורה של בית הדין האיזורי לעבודה.
  4. האחד, פסק דינה של כב’ השופטת גליקסמן בתיק בש”א (ת”א) 5489/09 מירי טימסיט נ’ משה שלום ואח’, אשר קבע כי :

בהעדר הוראה בחוק, לא ניתן לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת כראייה, גם אם מדובר בפסק דין חלוט. פסק דין שאינו חלוט אינו יכול להוות ראייה. מעבר לכך, רק פסק דין חלוט במשפט פלילי יכול לשמש כראייה לכאורה. נוכח ההשלכות של קבלת פסק דין מרשיע של בית הדין למשמעת כראייה, רק פסק דין חלוט של בית דין למשמעת עשוי להתקבל כראייה.

פסק הדין בהליך המשמעתי אינו יוצר “מעשה בית דין” או “השתק פלוגתא”. גם אם פסק דינו של בית הדין למשמעת יהיה חלוט, פסק הדין של בית הדין למשמעת לא ייצור השתק פלוגתא במקרה הנדון, נוכח השוני בסדרי הדין ובדיני הראיות בין בית הדין למשמעת לבין בית הדין לעבודה

בסעיף 21.7 לפ”ד של כב’ השופטת גליקסמן, קובעת כבודה כך:

“נבהיר כי אנו סבורים שאין להקנות לפסק דין מרשיע של בית הדין למשמעת מעמד עדיף על זה של פסק דין מרשיע במשפט פלילי, ולכן יש להחיל את ההסדרים הקבועים בסעיף 42א’ עד 42ג’ לפקודת הראיות…

בסעיף 22 לפ”ד של כב’ השופטת גליקסמן, נקבע כך:

“לנוכח הוראות סעיף 42א’ לפקודת הראיות ופסיקת בית המשפט העליון בעניין ארביב ובעניין ברנס, הבקשה לצירוף פסק דינו של בית הדין למשמעת בעניינו של הנתבע כראיה והבקשה לקבוע כי הוא יצר השתק פלוגתא נדחית”.

  1. מאידך, פסק הדין בעניין רביד נ’ נסטלבאום קובע כי פקודת הראיות אינה חלה על פסק דין בהליך משמעתי, ועל כן התירה כב’ השופטת אסנת רובוביץ ברכש, צירוף פסק הדין בהליך המשמעתי, כראיה להוכחת תוצאותיו .

צירוף פ”ד בהליך משמעתי לתיק בתביעה אזרחית בבית הדין לעבודה

  1. נכון למועד כתיבת המאמר, אין הכרעה של בית הדין הארצי, בעניין מעמדו של הסדר טיעון שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין למשמעת.
  2. בשים לב כי אין מדובר בפסק דין מרשיע בהליך משמעתי אלא בהסדר טיעון בשלב שטרם נתקיימה ישיבת הוכחות.
  3. הכותבת סבורה כי קיימת אי בהירות בנוגע להלכה הנוהגת בבית הדין הארצי, בנוגע לצירוף פסק דין בהליך משמעתי כראיה בהליך אזרחי, באשר היא – הן באשר להוכחת תוכנו והן באשר להוכחת תוצאותיו.
  4. לכאורה, בפרשת רביד נ’ נסטלבאום, הותרה הגשת הראיה לצורך הוכחת תוצאותיה. ואולם, הכתובת סבורה כי מדובר בפסיקה של בית הדין האיזורי וקיימת בעיתיות עם הכרעה זו.
  5. במקרה נשוא מאמר זה, נשאלה השאלה האם תותר הגשת הראיה גם לצורך הוכחת התוכן, החלטה הפסולה מן היסוד לדעת הכותבת, ואולם לדעתה של הכותבת גם צירוף פסק הדין ככלל – גם להוכחת תוצאותיו – הינה פסולה מן היסוד ומנוגדת לדין. הסדר טיעון שלא נתקיים בו הליך הוכחות כלל ולא נשמע הנילון- יתכן שישמש כראיה נגדו?
  6. בית הדין הארצי לעבודה נדרש לשאלה דומה בבר”ע 2055-01-13 פלוני נ’ אלמונית (מיום 28.5.2013 שם הדיון התקיים לגבי פסק דין מזכה, אשר לגביו נקבע ניתוח סעיף 42 לפקודת הראיות אינו רלבנטי כי מדובר בפסק דין מזכה ולא מרשיע.
  7. יוער כי בעניין פלוני נ’ אלמונית[6], בית הדין הארצי כן החיל את סעיף 42 לפקודת הראיות על ההכרעה באם לצרף את פסק הדין או לאו, וזאת בניגוד לעמדת בית הדין האיזורי בפרשת רביד נ’ נסטלבאום[7]

“התנאי הראשון – ” פסק דין חלוט במשפט פלילי” – אינו מתקיים מאחר שבענייננו מדובר על פסק דין בהליך משמעתי ולא על פסק דין במשפט פלילי. הליך משמעתי אינו הליך פלילי, הגם שניתן לטעון כי הוא בעל אוריינטציה פלילית, וממילא אין פסק דין בהליך משמעתי בבחינת פסק דין במשפט פלילי. בפסיקת בית המשפט העליון בעניין זה נקבע כך –
“על הליכים בפני בית דין משמעתי אין להחיל את כללי המשפטים הפליליים.” (על”ע 2/70 פרנקל נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב, פ”ד כד(1) 729, 734).

וכן –
הדיון המשמעתי הנו מיוחד במינו, ואי אפשר למצות את מהותו על פי המושגים הרגילים של דיון פלילי או של דיון אזרחי.” (בג”ץ 13/57 צמוקין נ’ בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ”ד יא 856, 867).”

 

  1. בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין פלוני נ’ אלמונית, מנתחת כב’ השופטת אנגלברג שהם את הדין הקיים בהתאם לסעיף 42 לפקודת הראיות ואולם הכרעתה מתייחסת לפסק דין מזכה בהליך משמעתי, שאין סעיף 42 לפקודת הראיות עוסק בו, ולא לפסק דין מרשיע בהליך משמעתי (ראה סעיפים 18-21 לפסק הדין נספח ד’)

“לאור כל האמור יש לקבוע כי על פסק דין משמעתי חלים אותם רציונליים האוסרים על קבלתו של פסק דין פלילי מזכה כראיה במשפט אזרחי. על כן, ככלל, צדק בית הדין קמא בהחלטתו שלא לאפשר את קבלתו של פסק הדין המשמעתי כראיה בהליך המתנהל בפניו” (סעיף 21 לפ”ד נספח ו’)”

  1. לפיכך, מאחר והסדר טיעון ו/או פסק דין בהליך משמעתי, אינו שקול לפסק דין מרשיע במשפט הפלילי, ולא מתקיימים התנאים הנדרשים בסעיף 42א’ לפקודת הראיות, טוען המבקש כי לא ניתן לצרפו כלל כראיה בהליך האזרחי שבפנינו.

יש להחיל את סעיף 42א’ לפקודת הראיות על סוגית צירוף פסק דין בהליך משמעתי לתיק בית הדין

  1. יוער, כי בניגוד לעמדת בית הדין האיזורי בפרשת רביד נ’ נסטלבאום, הרי שבפרשת פלוני נ’ אלמונית, ניתח בית הדין הארצי את הדין הקיים בהתאם לסעיף 42 א’ לפקודת הראיות כך שאין עוררין כי לעמדת בית הדין הארצי לדעת הכותבת, יש להחיל את הוראות סעיף 42א’ לפקודת הראיות.

אי התרת פסק הדין הן לצורך הוכחת תוצאותיו והן להוכחת תוכנו

  1. לסיכום, לדעת הכותבת, בתביעות שעניין הטרדה מינית, אל לבית הדין לפסוק במנותק מפקודת הראיות ולראות עיניו בלבד, שכן תביעות מכח החוק למניעת הטרדה מינית הועברו לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ואולם מדובר בתביעות שיכולות להתברר גם בערכאות משפטיות אחרות ופסיקה על פי החוק למניעת הטרדה מינית ונגזרותיה, חשוב שתתברר ותונחה על פי פקודת הראיות.
  2. על אחת כמה וכמה, כאשר קיימת הכרעה בהליך משמעתי, יש לפסוק לעניין צירוף פסק הדין, בהתאם לסעיף 42א’ לפקודת הראיות, שמטרתו הייתה להגן על הנאשם או הנתבע על מנת שפסק דין אשר אינו פסק דין חלוט, לא ישמש כראיה נגדו.
  3. הכלל הקבוע בסעיף 42א’ לפקודת הראיות, אכן עוסק בצירופו של פסק דין פלילי מרשיע וחלוט כראיה בהליך אזרחי. יש לראות כלל זה כחל לחומרא ולא לקולא, שעה שעסקינן בצירופו של פסק דין משמעתי. לאמור: פחות מפסק דין פלילי חלוט ומרשיע – לא ניתן לצרף כלל. ועל כן, פסק דין בהליך משמעתי, שקביעותיו פוזיטיביות, אינו ניתן לצירוף בהליך אזרחי, שכן אין מדובר בפסק דין פלילי ומרשיע וחלוט. אחרת – ירוקן מתוכן סעיף 42א’ לפקודת הראיות ותהיה בכך פגיעה בזכויות בעלי דין, אשר מבקשים מהשופט היושב בדין, לפסוק ולבחון את הראיות שבפניו, מבלי שיהיה מושפע מכל החלטה בערכאה אחרת, אלא אם מדובר כאמור, בפסק דין פלילי, מרשיע וחלוט.
  4. פסק דין בהליך המשמעתי, על אחת כמה פרי הסדר טיעון שלא נתקיים בו הליך הוכחות, אינו רלבנטי ומהווה כפי שנקבע בפרשת דמיאניוק לכל היותר עדות מפי השמועה וקביעותיו סברה בלבד.
  5. אשר על כן, יש צידוק להפרדה בין שני ההליכים, האזרחי והמשמעתי,ללא קשר למהות ההכרעה.
  6. לדעת הכותבת, יוער כי השיקולים להגעה להסדר טיעון בהליך משמעתי, יכולים לנבוע מסיבות ושיקולים שונים, ואל להם להשליך על בירור התובענה כנדרש בהליך האזרחי. בעניין זה, לערכאה שיפוטית אסור להיות מושפעת מראיה שאינה מהווה פסק דין חלוט במשפט פלילי וזאת נוכח הוראת סעיף 42 לפקודת הראיות.
  7. הכותבת סבורה כי כדאי שתהיה הכרעה מסודרת בעניין הנדון וזאת בהתבסס על סעיף 42א’ לפקודת הראיות שכן כאשר עסקינן במקרה שיכול להוות עבירה פלילית, ויכול לחרוץ גורלות, אל לשופט שיושב בדין ולו תביעה אזרחית, להיות מושפע מממצא כלשהו כל עוד איו מהווה פסק דין פלילי חלוט כפי שקובעת – פקודת הראיות. כל פרשנות אחרת, פוגעת פגיעה אנושה בזכויות הנתבעים בהליכים אזרחיים.

איריס אלמוג, עו”ד

עורכת דין בתחום דיני עבודה, משנת 2001.

www.almoglaw.co.il

[1] ע”א 6975/06 יוסף דיאמנט נ’ משה זינגל, ניתן על ידי כב’ השופט חגי ברנר ביום 12/9/13

 [2] ע”פ 347/88 דמיאניוק  נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז (4) 221, 470

[3] בר”ע 2055-01-13 פלוני נ’ אלמונית (מיום 28.5.2013

[4] בתיק בש”א (ת”א) 5489/09 מירי טימסיט נ’ משה שלום ואח’,

[5] סע”ש 31118-07-14 (איזורי –ת”א) רביד נ’ נסטלבאום, החלטה בבקשה להוצאת פ”ד משמעתי מכתב התביעה, ניתן ביום 4.3.15

[6] ראה ה”ש 1

[7] ראה ה”ש 3

צור קשר לתיאום פגישה