דיני עבודה – חופשה שנתית

מטרת החופשה – מטרת החופשה השנתית נועדה לתת לעובד אפשרות לצאת לחופשה, על מנת לאגור כוחות מבלי לגרוע משכרו .

צבירת ימי חופשה

סעיף 7 לחוק חופשה שנתית קובע כי אין החופשה ניתנת לצבירה, אך העובד בהסכמת המעביד רשאי לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

בענין ישראל ודן בראדון נקבע כי אין לייחס לעובד רצון לצבירה על ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לצאת לחופשה. מאחר והחובה לתת חופשה ולקבוע את מועדה חלה על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי לצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק.

פדיון ימי חופשה – האם רשאי המעביד לשלם תמורת חופשה במקום הוצאה לימי חופשה?

בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית, פדיון חופשה יינתן רק כאשר עובד חדל לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום הפסקת עבודתו. החוק אינו מתיר לפדות חופשה בתשלום במהלך עבודתו של העובד, מבלי שהעובד יצא לחופשה. איסור זה עולה בקנה אחד עם מטרת החוק כי העובד אכן ינצל את זכותו ויצא לחופשה בפועל.

הדברים האמורים מתייחסים אך ורק לימי חופשה מכוח החוק. הוראות החוק בכל הנוגע לפדיון חופשה שנתית אינן חלות על ימי חופשה חוזיים, העודפים על ימי החופשה המחוייבים על פי חוק.

תשלום תמורת ימי חופשה

סעיף 15 (א) לחוק חופשה שנתית קובע כי עובד בשכר העובד אצל מעביד אחר או במקום עבודה אחד לפחות יום אחד אך פחות מ- 75 ימים רצופים, בין בשנת עבודה אחת ובין בשתי שנות עבודה רצופות ואין ביניהם חוזה עבודה בכתב לתקופה רצופה העולה על 74 ימים- ישלם בעדו המעביד תמורת חופשה בגובה 4% לפחות משכר העבודה.

תשלום ימי חופשה לעובדים שעבדו פחות ממספר ימים בשנה – יש לשים לב כי במידה והקשר המשפטי בין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה.

1. לפחות 200 ימים- יהיה מספר ימי החופשה לפי שנת הותק.
2. פחות מ 200 ימים- יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים לשנת העבודה כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200.