פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא סיבה וללא שימוע

במאמר הבא אסקור פסקי דין שישפכו לנו אור על הנושא שלי פיטורים של כדין.
מאת: עו"ד איריס אלמוג

פיצוי בגין לשון הרע כלפי עובדת

עניין זה נדון בתיק ס"ע 34567-06-10 ליסוב נ' קרל ברג רשתות בע"מ, פסק דין מיום 18.1.2012, בבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע, כבוד השופט יוסף יוספי.

התביעה הוגשה על ידי התובעת לאחר פיטוריה מעבודתה בחברה (מכירת נקניק ומוצריו בסניף אשדוד) בטענה כי מעלה באמון שניתן בה וגרמה לנזקים כספיים בהיקף גדול.

העובדת הגישה תביעה, לקבלת פיצויי פיטורים וזכויות נוספות, לרבות פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא סיבה וללא שימוע ופיצוי בגין  הוצאת לשון הרע.

בית הדין קיבלת את התביעה ברובה (כולל פיטורים שלא כדין, וחלף הודעה מוקדמת) ובנוסף קבע כי העובדת זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וכן כי התקיימו היסודות לעלוות לשון הרע כשהתובעת זכאית לפיצוי בגין עוולה זו.

 

בית הדין העדיף את עדות התובעת על פני עדות מנהל הנתבעת, כשהתובעת לא הסתירה דברים גם אם היו לא לטובתה.

 

בית הדין קבע כי הנתבעת האשימה את התובעת כי ביצעה מעשים חמורים מאוד ומעלה באמון כשהסתבר כי האשמות אלה חסרות כל בסיס.  בית הדין קבע כי התובעת עבדה בחנות באשדוד במשך למעלה משנתיים, בתחום מכירת נקניק מוצריו אך בניגוד לטענת החברה לא הייתה העובדת היחידה שעשתה זאת.

 

העובדות

 

ביום 14/3/10, בעת שהתובעת עבדה, ניגשה אליה מנהלת החנות, ומסרה לה מכתב פיטורים. מכתב זה היה קצר וענייני, ובו הודיעו לה על הפסקת עבודתה החל מיום 4/4/10 . מכתב זה נמסר לתובעת לעיני כל העובדים והלקוחות .

לאחר כמחצית ה שעה הגיעה שוב מנהלת החנות  לעמדת העבודה של התובעת, ודרשה  מהתובעת להשיב לה את המכתב הראשון. לאחר שמסרה לה אותו, מסרה לתובעת מכתב שני, וגם זאת בנוכחות העובדים והלקוחות. מנהלת החנות אמרה לתובעת כי המכתב הגיע באמצעות הפקסימיליה.

 

הנתבעת ידעה כי תובעת אינה קוראת עברית היטב, כשהמכתב נמסר לתובעת כשהוא פתוח וללא מעטפה.

עובד אחר שעמד בסמוך הקריא לה את תוכן המכתב ותירגם, והעובדים והלקוחות היו עדים למעמד. המכתב השני היה מכתב מפורט  יותר מהראשון, והוא כלל האשמות חמורות כנגד התובעת, לפיהן היא מעלה באמון, ולפיכך היא מפוטרת .

חלק מהעובדים שנכחו במקום טענו כי המכתב הוא בגדר שערורייה, והציעו למנהלת החנות  להתקשר להנהלת החברה ולומר זאת. מנהלת החנות השיבה שאם היא תעשה כן, אזי היא עצמה תפוטר. התובעת המשיכה לעבוד באותו יום, אולם למחרת לא חשה בטוב וקיבלה חופשת מחלה.

התובעת לא חזרה יותר לעבודתה, מאחר וממילא במכתב האחרון היא נדרשה לעבוד עד יום 19/3/10, כלומר הודעה מוקדמת בת 5 ימים.

הנתבעת טענה כי התובעת פוטרה לאחר: "אינספור פניות, שיחות ושימועים אשר נערכו  לה, במסגרתם נתבקשה לתקן דרכיה. טרם קבלת החלטה כלשהי בעניין התובעת מוצה הליך של בירור ושימוע במסגרתו נשמעו מלוא טענות התובעת, ואלה נשקלו בכובד ראש".

וכן  – "נערך בירור ושימוע ובסופו של הליך, לאחר שמיעת טענות התובעת ושקילתן הוחלט על הפסקת עבודתה בחברה בנסיבות אשר ברור כי אינן מזכות בפיצויי פיטורים".

בחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת, שינה הוא את גירסתו, וטען כי לא היו "אינספור פניות, שיחות ושימועים", ולפי גירסתו המחודשת היה רק שימוע אחד .

בית הדין קבע כי  הסתבר לבסוף כי לתובעת לא נערך כלל שימוע לפני פיטורין.

 

זכאות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ללא סיבה וללא שימוע

 

בית הדין קבע כי בפסיקה נקבעו זה מכבר העקרונות בנושא הליכי שימוע, לרבות הדגשת חשיבותו של הליך זה הן מן הפן המהותי והן מן הפן הפרוצדורלי .

בית הדין התייחס להלכות בנושא שימוע ידועות מימים ימימה.

 

מנהל הנתבעת טען, כי ערך בירור, וכי אף  ערך לתובעת שימוע. לטענת מנהל הנתבעת,  השימוע נערך בסניף בו עבדה התובעת . בית הדין לא קיבל טענות אלה וקבע כי מעדות מנהל הנתבעת עולה, כי אינו זוכר אפילו את שמה של התובעת, ואנו מקבלים את עדות התובעת; לפיה מנהל הנתבעת לא נפגש עימה,  וממילא לא הציג בפניה את טענות הנתבעת, ולא איפשר לה להגיב עליהן.  למעשה עולה, כי עד לקבלת מכתב הפיטורים לא ידעה התובעת כלל כי היא חשודה בדבר  כזה או אחר, וכי היא בסכנת פיטורים. שני מכתבי הפיטורים נחתו על התובעת כרעם ביום בהיר. במכתב הראשון אפילו לא פורטה סיבת הפיטורים, כך שהתובעת לא הבינה ממנו מדוע פוטרה .

בית הדין לא קיבל את הטענה לפיה נערך שימוע וקבע כי טענה זו הועלתה על מנת להתחמק מפיצויי פיטורים ופיטורים שלא כדין.

 

יתרה מכך, בית הדין קבע כי מסמך שהוצג על ידי הנתבעת בדבר סיכום שיחה הינו מסמך מפוברק שנכתב בדיעבד על מנת ליצור מצג כי התובעת פוטרה שלא כדין, נקבע כי יש במסמך סתירות פנימיות, לא פורט מועד השיחה, לא הוצג פרוטוקול, לא פורטו שמות העובדים או הלקוחות שהגישו את התלונות וכן נקבע כי מכתב זה אינו יכול להוות פרוטוקול שימוע שכן מופיעה בו החלטה על סיום עבודה.

 

לפיכך, קבע בית הדין כי התובעת פוטרה בלא שימוע,  ויותר מכך; התובעת פוטרה בלא שנמסרה לה מה סיבת הפיטורים, והדברים נכתבו באורח לאקוני רק במכתב השני, בלא פירוט ובלא מתן הזדמנות לתובעת להגיב על הדברים  ולהתגונן .

 

מעדותו של מנהל הנתבעת עולה דבר חמור נוסף. לגירסתו, במסגרת השימוע שכביכול ערך  לתובעת, הוא לא הציג בפניה את המסמכים המלמדים כביכול על המעילה באמון; וזאת מאחר ולדבריו באותה עת המסמכים לא היו בידיו, אלא הגיעו לידיו לאחר השימוע. בית הדין קבע כי כפי שעולה מחקירת המנהל, דעתו היתה נעולה, לאחר שגמלה בליבו החלטה לפטר את התובעת. במסגרת זאת,  לא היתה חשיבות בעיני מנהל הנתבעת לראיות ולמסמכים. וגם לאחר שאלה כביכול הגיעו לידיו, לא חשב להציגם בפני התובעת ולשמוע את דבריה.

 

בנוסף לאמור לעיל, במהלך הדיון שנערך בבית הדין, התברר כי לא היו כל  מסמכים  המלמדים כי התובעת מעלה בתפקידה, וכי לא היתה כל ראיה כנגד התובעת. ויותר מכך;  לא הוכח אפילו כי היו טענות כנגד התובעת    !

 

בית הדין קבע איפוא, כי התובעת פוטרה ללא סיבה, ביצעה עבודתה נאמנה, ופעלה  בחריצות לטובת הנתבעת, והכל בהתאם להוראות שקיבלה.

 

התרשמנו, כי התובעת הינה עובדת ישרה והגונה, שמעולם לא הפרה הוראות שניתנו לה,  ומעולם לא מעלה באמון שניתן בה, ואפילו לא קרוב לכך. התרשמנו כי התובעת פוטרה  משיקולים זרים ועלומים, מבלי שהיתה כנגדה ולו טענה אחת   .

 

הנתבעת טענה כי כנגד התובעת היו תלונות של עובדים ושל לקוחות אך אף אחד מאלה לא זומן למתן עדות ולא הגיש תצהיר. אפילו,  לא פורטו השמות המלאים של המתלוננים לכאורה   .  28

 

מנהל הנתבעת, בעדותו בפנינו, היה מודע לאמור לעיל, והודה כי  : "כל העובדים אמרו שזה

נכון והיא היחידה שהכחישה,  עשינו טעות שלא הבאנו אותם לעדות". מנהל הנתבעת חזר

עוד יותר מפעם אחת על הדברים, ושוב ושוב הודה כי הנתבעת היתה צריכה לזמן לעדות

העובדים האחרים, וטעתה בכך שלא עשתה כן   .

 

בית הדין קבע כי מן הראיות והעדויות עולה, כי מנהל הנתבעת הינו המנהל והבעלים של הנתבעת, המהווה  רשת ארצית, ואינו נמצא בסניף בו עבדה התובעת. לסניף זה היתה מנהלת, ומנהל הנתבעת

היה מבקר בסניף לעיתים רחוקות. לפיכך, מנהל הנתבעת לא ידע דבר מידיעה אישית,  ולטענתו שמע את הדברים מעובדי הסניף. לאור זאת, כל הדברים שטען כנגד התובעת מהווים למעשה עדות מפי השמועה, ובנסיבות דנן, אין מקום לקבל דברים אלה

 

אכן, בית דין זה מוסמך לקבל עדות מפי השמועה, אולם הדבר אינו ראוי בנסיבות דנן.  שהרי, מנהל הנתבעת אינו יודע דבר מידיעה אישית, והוא מפנה שוב ושוב לדברים ששמע  מעובדים,  שאת שמותיהם המלאים אפילו לא מסר, וכן לא תיעד את הדברים שכביכול  שמע. אל מול זאת, הכחישה התובעת מלכתחילה את כל הדברים שיוחסו לה, וזאת החל  מהמכתב שכתב בא כוחה בזמן אמת, דרך כתב התביעה, דרך תצהיר העדות שלה, דרך  עדותה בפנינו וכלה בסיכומיה .

 

לאור זאת, אך מתבקש היה, שהנתבעת תגיש תצהירים מטעם אותם עובדים שמסרו את  הדברים, או תזמנם לעדות, אולם הנתבעת לא עשתה כן. התרשמנו כי אין עסקינן במחדל  בתום לב, אלא בהתחמקות מכוונת, הנובעת מכך שאין כל בסיס להאשמות שהוטחו  בתובעת, כשלמעשה אין בנמצא כל אדם שיוכל לתמוך בהאשמות אלה .

 

הדברים נכונים ביחס לכלל העובדים והלקוחות שלטענת מנהל הנתבעת התלוננו, אולם  הדברים נכונים בפרט ביחס למחדל באי זימונה לעדות של מנהלת החנות. התובעת טענה, כי  פעלה בהתאם להוראות מנהלת החנות, והקישה קודים בהתאם לכך על גבי הקופה  שבמחלקת הנקניקים. האשמות הנתבעת כלפי התובעת היו בין היתר  בכך שמכרה נקניק  טוב במחיר של שאריות נקניק. כדי לתמוך בהאשמה זו, היה מקום לזמן לעדות את מנהלת  החנות, אשר תסביר את נוהלי מכירת שאריות הנקניק, על מנת שנבין מדוע נכונה טענת  הנתבעת. ויותר מכך; לאחר שהתובעת הכחישה את הטענות כנגדה, וטענה כי עסקינן בלשון

הרע, היה אף נדרש כי מנהלת החנות תזומן לעדות. בנוסף, בתצהירו של מנהל הנתבעת נטען, כי התלונות מהלקוחות הגיעו למנהלת החנות

.

לפיכך, תמוה וצורם כי מנהלת החנות לא זומנה לעדות. מחדל זה מלמד כי למעשה לא היה בסיס לטענות כנגד התובעת, ולפיכך הוא תומך בהתרשמותנו מן העדויות .

 

מכל האמור לעיל עולה, כי לא היה כל בסיס לפיטורי התובעת. בנוסף לכך, לא נערך לתובעת כל שימוע, הטענות לא הוצגו בפני התובעת, ולא ניתנה לה הזדמנות להתגונן

.

מכאן, קבע בית הדין כי התובעת פוטרה שלא כדין. קביעה זו מתגברת אל נוכח סוג ההאשמות אשר  הנתבעת טפלה על התובעת, שהן האשמות חמורות עד מאוד, המטילות כתם בל לפיצויי פיטורים,  חלף הודעה מוקדמת, וכן  פיצוי בגין פיטורים שלא כדין .

 

נקבע כי התובעת פוטרה לאחר שהנתבעת טפלה עליה האשמות שווא, לפיהן מעלה  באמון שניתן בה, וגרמה לנתבעת נזקים בשווי  ₪ 100,000 התברר, כי אין כל בסיס להאשמות אלה. עוד התברר, כי לתובעת לא נערך כל שימוע, ולא ניתנה לה הזדמנות להתגונן מפני האשמות חמורות אלה. בית הדין התרשם כי מנהל הנתבעת גמר אומר לפטר את התובעת, ולאחר מכן, בעת שהגיעו לידיו כביכול מסמכים רלבנטיים, לא מצא לנכון להציגם בפני התובעת, תוך שהוא מנמק כי  ממילא החליט לפטרה   .

 

בנוסף, גם במהלך ההליך המשפטי לא הוכיחה הנתבעת ולו קמצוץ מטענותיה כנגד התובעת, ועולה כי הנתבעת אינה יכולה להציג כל עדות או ראייה להאשמות שהטיחה בתובעת.

 

לאור האמור לעיל  , זכאית התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. התובעת עתרה לפיצוי בגובה 10,000 ₪ בגין רכיב זה, ואנו פוסקים לה אותו במלואו. בית הדין ציין כי לדעתו, כי לדעתנו הפיצוי הראוי בגין רכיב זה יכל לעמוד על סכום גבוה יותר, אולם לא ניתן לפסוק לתובעת סכום גבוה מזה שתבעה   .

 

לפיכך, נקבע כי ישולם לתובעת סך של 10,000 ₪ כפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

 

עוולת לשון הרע

 

עוולת לשון הרע מעוגנת ומוסדרת במסגרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"  –ה 1965  . בית הדין קבעי כי  כי דין התביעה להתקבל בנושא זה, וכי הנתבעת אכן ביצעה עוולת לשון הרע  כלפי התובעת, ואלה הנימוקים.

 

על פי חוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריו ,ת  או לבזות

אדם בשל מעשים המיוחסים לו, או לפגוע באדם במשרתו. הפרסום יכול שייעשה בעל פה, בכתב ובכל אמצעי אחר.

 

במקרה דנן, שלחה הנתבעת לתובעת שני מכתבי פיטורים בהפרש של חצי שעה. יצויין, כי אין זה נהיר מדוע נכתבו שני מכתבים בהפרש של חצי שעה. במכתב הראשון לא פורטו הדברים, ובמכתב השני פורטו ההאשמות. אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה הדבר נעשה מתוך הגינות. שהרי, כפי שהעידה התובעת ואנו מקבלים את עדותה, מנהלת החנות  דרשה ממנה להחזיר את המכתב הראשון, ורק אז מסרה בידיה את המכתב השני .

 

כך או כך, שני המכתבים נמסרו לתובעת על גבי מסמך חשוף, ולא במעטפה, וזאת בנוכחות  העובדים והקונים בחנות. התובעת אינה קוראת היטב עברית, כפי שידוע לנתבעת, ולפיכך אחד העובדים, שממילא היה עד למחזה, תרגם לתובעת את האמור במכתב. הדבר נעשה  לעיני ולאוזני כל הנוכחים. כפי שפורט לעיל, מכתב הפיטורים השני 2/ת, , כלל האשמות  חמורות כנגד התובעת, לפיהן  היא מעלה באמון שניתן  בה. עוד נטען שם, כי הדברים נתמכים בעדויות של עובדי החנות. לאור זאת, נכתב שם כי היא מפוטרת, וכי בתקופת  ההודעה המוקדמת בת 5  הימים היא תעבוד כסדרנית:"על מנת למנוע כל מגע שלך עם לקוחות החנות".

 

כפי שהתרשם בית הדין מן העדויות, לא היה כל בסיס לטענות כנגד התובעת. התובעת מעולם לא  ביצעה דבר מן המעשים אשר יוחסו לה, ואף לא קרוב לכך. התובעת שירתה את הנתבעת  בחריצות ובנאמנות, ללא כל רבב, במשך כל תקופת עבודתה.  מנהל הנתבעת החליט לפטר את התובעת משיקולים זרים, אשר אינם נהירים עד תום. יתכן והדבר נבע מכך שהתובעת סירבה למכור נקניק אשר פג תוקפו. התובעת העידה, ואנו מקבלים את עדותה, כי היא נדרשה למכור נקניק אשר פג תוקפו, אולם היא סירבה לעשות  . כן יש להניח כי הדבר היה לצנינים בעיני מנהל הנתבעת. כך או כך, מנהל הנתבעת החליט  לפטר את התובעת בלא כל קשר לאופן תפקודה .

 

לאחר שפוטרה התובעת, פנה בא כוחה במכתב לנתבעת, וטען כי לא נערך כל שימוע, וכי  שמה הטוב של התובעת נפגע שלא בצדק. ובהמשך הדברים הוגשה גם התביעה דנן .

 

אל מול זאת, הבינה הנתבעת כי יש להצדיק את הפיטורים, על מנת להדוף את טענות התובעת. לשם כך, פעלה הנתבעת ליצור מצג לפיו פיטורי התובעת הסתמכו על עדויות ועל ראיות. דא עקא, הנתבעת לא הביאה כל ראיה כדי לתמוך בטענותיה. בקליפת אגוז נזכיר, כי מנהלת החנות לא הובאה לעדות, וכן לא הובאו לעדות  העובדים האחרים בחנות או הלקוחות. וכך, מנהל הנתבעת, אשר אינו יושב כלל בסניף בו

עבדה התובעת, היה העד היחיד מטעם הנתבעת, תוך שהוא טוען כי החליט לפטר את  התובעת לאור דברים שאמרו עובדים ולקוחות ביחס לתובעת. דברים אלה, לפי טענת מנהל הנתבעת, נאמרו בחלקם למנהלת החנות, ואילו את יתרת הדברים שמע מנהל הנתבעת  מעובדים איתם דיבר לכאורה.

 

בית הדין קבע כי לא נמסרו לתובעת, וכן לא לבית הדין, פרטי אותם לקוחות ופרטי אותם עובדים, ולא הוגש  כל תיעוד של הדברים שנאמרו על ידם. התרשמנו כי דברים כאלה למעשה לא נאמרו, לא  למנהלת החנות ולא למנהל הנתבעת, וכי הדברים נטענו ע"י הנתבעת ללא כל בסיס עובדתי   .

 

כפי שפורט לעיל, קבע בית הדין כי  לא נערך לתובעת כל שימוע, ולא ניתן לה להתגונן כנגד הטענות החמורות  אשר הופנו כלפיה. והנה, גם במסגרת ההליך המשפטי לא הצליחה הנתבעת להוכיח ולו שמץ  מן הטענות אשר טפלה על התובעת .  כפי שפורט לעיל, לא זומן כל עד לתמוך בטענות, ולמדנו מכך כי לא היו כלל אנשים שמסרו  את הדברים שהציג מנהל הנתבעת .

 

בנוסף, גם הדברים שהוגשו לבית הדין, אשר כביכול אמורים ללמד אודות המעשים שיוחסו  לתובעת, אין בהם כדי ללמד דבר. להלן נפרט את הדברים .  בכתב ההגנה נטען, כי התובעת  "נתפסה כשהיא מוכרת מוצרים של הנתבעת במחירים נמוכים משמעותית מהמחירים אותם קבעה הנתבעת וזאת ללא ידיעתה והסכמתה של החברה ותוך הפרה בוטה של האמון  האישי שניתן בה" וכן  – "התובעת סיימה עבודתה בנסיבות חמורות ביותר… לאור הפרה מוחלטת של האמון  שניתן בה…התובעת פעלה בניגוד גמור לנוהלי והנחיות הנתבעת והסבה לה נזק עצום  ביותר". "…למרות אינספור פניות, שיחות ושימועים אשר נערכו לה במסגרתם נתבקשה  לתקן דרכיה".

 

וכן נטען, כי מעשי התובעת גרמו לנתבעת נזקים עצומים, בשווי ₪ 100,000   ועוד נטען, כי מכתב הפיטורים המנומק כולל את הסיבות לסיום העסקת התובעת   במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים, טענה ב"כ הנתבעת "יש לנו ראיות מוצקות והכל מתועד בנוגע למעשיה של התובעת" והנה, למרות הטענות הנחרצות של הנתבעת, לא הוגשו אותן ראיות מוצקות, ולא הוגש  אותו תיעוד בנוגע למעשיה של התובעת .

 

כל שהוגש היה תדפיס תנועות של מכירת שאריות נקניק ביחס ל 4 –  חודשים, של הסניף בו עבדה התובעת ושל סניף אחר המצוי בפתח תקווה. בנוסף, הוגשו דוחות נוכחות של התובעת  בגין חודשיים מתוך אותם 4 חודשים .

 

מנהל הנתבעת ביקש ללמוד מהחומר שהוגש, כי התובעת גרמה לכך שבסניף בו עבדה נמכרו  שאריות נקניק בהיקפים גדולים מאשר בסניף אחר, שהוא גדול יותר. המסקנה המתבקשת, אליבא דמנהל הנתבעת, היא שהתובעת מכרה נקניק איכותי במחיר של שאריות .

 

ראשית, אין זה ברור מי ערך את הדוחות דלעיל, אשר עולה כי נערכו בדיעבד, בסמוך להגשת תצהירו של מנהל הנתבעת, ואינם דוחות שנערכו בזמן אמת   . בנוסף לא ברור לאיזה סניף מתייחסים הדוחות, ושם הסניף נכתב עליהם בכתב יד. לפיכך, איננו מקבלים דוחות אלה כראיה מהימנה. מעיון בדוחות עולה, כי גם אין התאמה  מלאה בין זמני עבודתה של התובעת לבין זמני המכירה המפורטים בדוחות   .

 

שנית, לא ניתן ללמוד מהדוחות את המסקנה אליה מכוון מנהל הנתבעת. בית הדין קיבל  את  טענות התובעת, לפיהן היא לא היחידה אשר מכרה נקניק בסניף, וכי גם עובדים אחרים  בסניף מכרו נקניק במקביל לתובעת באותה משמרת. עולה מן העדויות, כי על אותה קופה,  באותה משמרת, עבדו התובעת ועובדים אחרים. לאור זאת, לא ניתן להטיל על התובעת את  האחריות להיקף מכירות כזה או אחר .

 

מנהל הנתבעת הודה, כי התובעת לא צולמה בשעת מעשה, וכי הגם שיש מצלמות במקום, לא ניתן לראות בהן מה הקישה התובעת כשעבדה על הקופה . אנו מקבלים את גירסת התובעת, לפיה היא מכרה את מוצרי הנקניק בהתאם להוראות  שקיבלה ממנהלת החנות. בקופה היו לחצנים עם שמות מוצרים;  ולעיתים הורתה לה  מנהלת החנות למכור נקניק במבצע, וללחוץ על לחצן המתאים למחיר של המבצע, גם אם  אותו לחצן מיועד במקור לנקניק אחר .

 

בנוסף, התובעת העידה כי באזור הסניף בו עבדה באשדוד היו גמלאים רבים, שנהגו לקנות נקניק שנמכר במבצע. גם בשל כך אין להשוות בין סניף זה לסניף אחר, כמו זה בפתח  תקווה .

 

בית הדין הזכיר  כי מנהלת החנות לא זומנה ע"י הנתבעת להעיד, והדבר צורם עד מאוד אל נוכח  העובדה שהתובעת טענה מתחילת ההליך כי פעלה בהתאם להוראות שקיבלה ממנה.

 

הנתבעת טענה, כי התובעת גרמה לה נזקים בגובה 100,000 ₪. הדברים נרשמו בכתב ההגנה,

וכן הופיעו בתצהיר מנהל הנתבעת.  ואולם, מלבד טענה כללית וסתמית, לא הופיע כל פירוט; לא צורף תחשיב של סכום הנזק, וכן לא צורפה כל ראייה .

 

לפיכך, קבע בית הדין כי הנתבעת לא הראתה כי נגרם לה נזק כלשהו, ולא צירפה כל ראיה לטענתה זו  . עולה כי תחשיב שכזה ניתן היה לקבל, ובלשונו של מנהל הנתבעת בחקירתו הנגדית ע י " ב כ התובעת: "אם היית דורש היית מקבל".

הנטל להוכיח את טענות הנתבעת  , בדבר הנזקים שלטענתה נגרמו לה, מוטל על הנתבעת, ועליה להציג תחשיבים וראיות לתמיכה בטענותיה החמורות, גם מבלי  שהיא נדרשת לעשות כן.

בית הדין קבע כי מחומר הראיות עולה כי נתבעת אין כל ראיה או עדות לתמוך בטענותיה כלפי התובעת  .

 

בית הדין קבע והתרשם כי עסקינן בהאשמות חסרות בסיס,  אותן טפלה הנתבעת על התובעת, כדי להצדיק את פיטורי התובעת, אשר נבעו משיקולים זרים .

עוד עולה, כי מנהל הנתבעת הוא זה שניהל לטענתו את הבדיקות והבירורים, והוא זה אשר  הורה על פיטורי התובעת,  באמצעות מכתב בחתימתו ששוגר באמצעות הפקסימיליה.

 

מנהלת החנות, שהיא גורם חשוב עד מאוד, לא היתה מעורבת בהליך הבירור אשר אותו מתאר מנהל הנתבעת, ולא נכחה בשימוע שנערך לטענתו. למעשה, מנהלת החנות נחשפה לראשונה לפיטורי התובעת בעת שקיבלה באמצעות הפקסימיליה את מכתב הפיטורים אשר  מוען לתובעת. ובעת שמסרה לתובעת את המכתב, ונתבקשה להעביר להנהלה את המסר בזכות התובעת, טענה מנהלת החנות כי אם תעשה כן, היא עצמה תפוטר.

 

לפיכך, עולה כי הנתבעת האשימה את התובעת  האשמות שווא, וטפלה עליה דברים  שפרסומם יש בו בעליל כדי להשפיל את התובעת, לבזותה ולפגוע בה; וזאת בזמן שחוק איסור לשון הרע מסתפק בדרישה כי הפרסום יהיה דבר ש"עלול" להשפיל או לבזות    הפרסום נעשה באמצעות המכתב ששוגר, וזאת לאחר שהנתבעת גרמה לכך שתוכן המכתב יובא לידיעת העובדים והקונים בחנות; מאחר והמכתב נמסר לתובעת לעיני כל אלה בזמן עבודתה בתחנת העבודה, בעת שידוע לנתבעת כי התובעת אינה קוראת היטב עברית.

 

לשון הרע כאן משתמעת מן הפרסום ומתוכן המכתב; לאחר שקבענו כי תוכן המכתב אינו נכון, וכי התובעת לא מעלה באמון כפי שנכתב במכתב; וכן לאחר שבית הדין קבע  כי הדברים אינם נתמכים בעדויות של עובדי החנות כפי שנכתב במכתב וכי מכתבי הפיטורים שוגרו אל מכשיר הפקסימיליה בסניף, כשהם ממוענים אל התובעת. בדרך זו נהיר היה כי המכתבים עלולים להגיע אל גורמים אחרים, מאחר וכל עובד  בסניף יכול לראות את המכתבים שמגיעים, כפי שהתרשמנו. בהקשר זה נעיר שוב,  כי  מנהלת החנות לא זומנה לעדות " ע י הנתבעת.

 

לאור כל האמור לעיל, אנו קבע בית הדין כי בכתיבת הדברים ובפרסומם יש משום לשון הרע כלפי

התובעת .

 

בית הדין גם בחן את טענות ההגנה שטענה הנתבעת בהתאם לחוק  איסור לשון הרע. מבחינת הטענות עולה, כי אין לקבלן.  מן הראיות עולה, כי הפרסום נעשה שלא בתום לב ולא לשם הגנה על עניין אישי כשר של  הנתבעת, וכן עולה כי אין עסקינן בהבעת דעה על התנהגות התובעת מצד הממונה עליה. כל אלה אינם מתקיימים, מאחר והנתבעת טפלה האשמות שווא על התובעת, כדי להצדיק את פיטוריה שלא היו מוצדקים.

 

בנוסף, עולה כי הנתבעת לא נקטה לפני הפרסום "אמצעים סבירים להווכח אם אמת הוא אם לא", כפי שמפורט בסעיף 16 ב ( ) לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת לא ערכה לתובעת  שימוע, ולא ניסתה כלל לשמוע  את עמדתה. בפני התובעת לא הוצג כל מסמך, והיא לא  עומתה עם דברים שכביכול נאמרו עליה מצד קונים ועובדים .

 

בית הדין קבע כי אכן, מעביד החושד כי עובד מועל באמון שניתן בו, רשאי לחקור ולדרוש על מנת לבדוק את  החשד. ברם, עליו לעשות כן בתום לב, תוך נקיטת אמצעים סבירים להווכח אם החשדות  כונים. הדרך הנכונה במקרה דנן למעשה מצטלבת עם חובת השימוע המוטלת על מעביד השוקל לפטר עובד. על המעביד לערוך בדיקה יסודית, לתעד את הדברים שהגיעו אליו, ואז לעמת את העובד עם אותם דברים. מעביד אשר עורך בדיקה כללית וסתמית, נמנע מלערוך  שימוע לעובד, ומפטר את העובד תוך שהוא מטיח בו האשמות שווא, שתוכנן מגיע לאנשים אחרים, מבצע עוולת לשון הרע כלפי אותו עובד .

 

הנתבעת גרמה לכך שכל העובדים בסניף בו עבדה התובעת, וגם בסניף אליו הועברה, ידעו  אודות אותן האשמות שטפלה על התובעת. בהקשר זה אנו מקבלים את טענת התובעת, לפיה נמסר לה ע"י עובדים בשני הסניפים כי תוכן המכתב הובא לידיעתם. לו נערך בירור יסודי ומקיף, היתה הנתבעת מגיעה למסקנה כי אין בסיס לאותן האשמות, ואז היתה  נמנעת מלפטר את התובעת. היעדר הבדיקה, בשילוב עם פרסום הדברים, מהווים את  יסודות עוולת לשון הרע .

 

בהקשר זה,  בית הדין לא קיבל את טענת הנתבעת, לפיה המכתב ותוכנו נועדו להגיע אל התובעת בלבד. הנתבעת גרמה לכך שתוכן המכתב התפרסם בין כל עובדי החנות, וגם בין חלק מהלקוחות, והאחריות לכך מוטלת על הנתבעת .

 

בנוסף לאמור לעיל, גם מנהלת החנות הינה גורם אשר תוכן המכתב הובא לידיעתו. לפיכך,  גם בהבאת תוכן המכתב לידיעת מנהלת החנות יש משום הוצאת לשון הרע ביחס לתובעת.  בהקשר זה התרשם בית הדין כי מנהלת החנות לא ידעה דבר אודות ההאשמות אשר הופנו  כלפי התובעת, וזאת עד לרגע בו קיבלה את המכתב באמצעות הפקסימיליה .

 

בית הדין לעיל התרשם כי הנתבעת ידעה כי תוכן המכתב יגיע לידיעת  אנשים נוספים  מלבד התובעת. עוד התרשמנו, כי התנהלות זו של  הנתבעת לא נבעה מאדישות, אלא נבעה  מזלזול בתובעת ובכבודה. הנתבעת  לא ייחסה כל חשיבות לכבודה של התובעת, ולכן פעלה  כפי שפעלה ביודעין.

 

הזלזול בכבודה של התובעת מתבטא היטב גם מהתנהלות הנתבעת עובר למסירת המכתב;  החל מהיעדר החקירה והבדיקה, תוך קביעת ממצאים חמורים כלפי התובעת והאשמתה  במעילה בלא כל בסיס; דרך פיטוריה החפוזים של התובעת יבה עדר שימוע; וכלה בתוכנו  של מכתב הפיטורים, אשר מעבר להודעה על פיטורי התובעת, קבע כי בזמן ההודעה המוקדמת על התובעת להמנע ממגע עם לקוחות החנות

.

איסור המגע עם הלקוחות בתקופת ההודעה המוקדמת מהווה הגבלה משפילה בנסיבות דנן.  שהרי, התובעת עבדה במכירת מוצרי הנקניק ושירתה את לקוחות החנות, תוך שלקוחות  החנות מרוצים מאוד מן השירות שקיבלו ממנה. אך צפוי היה, שאם בתקופת ההודעה  המוקדמת התובעת תעבוד כסדרנית בחנות, תוך איסור על מגע שלה עם הלקוחות, יוכל כל  לקוח הנכנס לחנות להבין ולהתרשם כי התובעת עשתה מעשה חמור, אשר בעטיו הוטל עליה  איסור לבוא במגע עם הלקוחות. הדבר לא יצא לפועל לבסוף, עקב מחלתה של התובעת,  ובזכות זאת נמנעה מן התובעת השפלה גדולה עוד יותר מזו שעברה. כך או כך, התנהלות זו  של הנתבעת מלמדת על זלזול עמוק בכבודה של התובעת ובשמה הטוב .

 

מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת טפלה על התובעת האשמות שווא, וגרמה לכך שפרסום  אותן האשמות יגיע לאנשים נוספים  ; עובדים, קונים ומנהלת החנות, תוך שהדבר היה צפוי  מראש לאור התנהלות הנתבעת.   לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בגין חוק איסור לשון הרע .

בבוא בית הדין לפסוק את הפיצוי, התחשב בכך שהנתבעת לא התנצלה בשל הפרסום, לא תיקנה ולא הכחישה את הדברים, גם לאחר שהתברר שהם חסרי בסיס .

במסגרת סיכומיה, הנתבעת ביקשה להביא ראיות בעניין שמה של התובעת, אם ייקבע שהיה במכתב משום פרסום לשון הרע .

בית הדין קבע כי אכן, בהתאם למצוות סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, בית הדין יכול להתיר הבאת ראיות  כאלה, בדבר שמו הרע של הנפגע, או בדבר אופיו, עברו וכיוצ ב" , אם פרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט .

 

במקרה דנן, לא ראה בית הדין כי יש מקום להתיר הבאת ראיות כאלה; מאחר ולא הוצגה הצדקה  לכך, וכן מאחר והתובעת לא הביאה כל ראיה ללמד על תדמיתה הטובה, כמפורט בסעיף  22 ( 3) לחוק. כמו כן, הדבר אינו דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת.. בית הדין השתכנע כי הנתבעת הוציאה לשון הרע כלפי התובעת, ופגעה בשמה הטוב, במעמדה ובמשרתה, ואין מקום להביא ראיות נוספות, מאחר ואלה לא ישפיעו על תוצאות ההליך .

בבוא בית הדין לקבוע את הפיצוי התחשב בית הדין כי התובעת הינה עובדת שכירה, ולא  בעלת מומחיות מיוחדת. שיקולים אלה נלקחו בחשבון אל מול כל האמור לעיל .

 

לאחר שיקלול של כל האמור לעיל, קבע בית הדין כי סכום הפיצוי המתאים בגין עוולת לשון  הרע עומד על סך של ₪ 22,000 , פיצוי שמהווה פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7 ב(א ) לחוק איסור לשון הרע. פיצוי זה אשר נפסק לאחר שבית הדין השתכנע הנתבעת ביצעה את עוולת לשון הרע כלפי התובעת, ופגעה  בה כפי שפורט לעיל.