חובת השימוע בפיטורי צמצום

מאת :עו"ד איריס אלמוג

חובת עריכת שימוע לפני פיטורים, חלחלה מהמשפט הציבורי אל המשפט הפרטי והפכה להיות נורמה וחובה טרם פיטורי עובד. נשאלת השאלה, האם בפיטורי צמצום חלה חובת שימוע? באופן חלקי? באופן מלא?

פסק הדין בעניין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה ( ע"ע 1465/02 משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, פ"ד לט(2004) 646, עסק בסוגיה זו וקבע מספר קביעות חשובות אשר לפיהן אין מקום לטענה כי אין חובת שימוע כאשר מדובר בפיטורי צמצום. הדבר מוטעה רעיונית^–עקרונית וגם תכליתית. אין לפטר בפיטורי צמצום בלי לשקול כל מקרה לגופו. אשר^–על^–כן יש לאפשר לכל אחד מהמועמדים לפיטורין לשמוע את השיקולים בעניינו ולהשמיע את דברו, כמו גם לנסות לשכנע כי המועמד לפיטורי צמצום אינו מתאים לכך.

החובה לשקול כל מקרה על^–פי נסיבותיו בפיטורי צמצום

גם כאשר מדובר בפיטורין בגין מצב כלכלי קשה, הליך המכונה "פיטורי צמצום" או "פיטורין כלכליים" – redundancy – מדובר בסיום עבודתם של בני אדם. שינוי הנסיבות לא יכול שיעשה בצורה מכנית. יש להביא בחשבון את האינטרסים של המפעל שיש להבריאו ואת האינטרסים של העובד המפוטר ולבחון אם האמצעים הננקטים הם הכי פחות פוגעים. ברי שפיטורי צמצום אינם יכולים להיעשות בדרך של הגרלה, של הטלת מטבע. יש לשקול כל אחד מהמועמדים לפיטורי צמצום ולבחון את נסיבותיו הוא. יש לאפשר לו לנסות לשכנע שהקריטריונים שנקבעו לבחירת המפוטרים בפיטורי צמצום אינם חלים עליו. נניח שהמשטרה מחליטה לפטר בפיטורי צמצום את כל מי ששוקל מעבר למקסימום מסוים. נניח שמדובר בקריטריון לגיטימי לצורכי המשטרה בפעילותה הפיזית. היעלה על הדעת שלא יתאפשר למועמד לפיטורי צמצום להוכיח שמשקלו נמוך מהמקסימום האמור?

חובת השימוע מבוססת במשפט הישראלי מתחילת דרכו

חובת השימוע מבוססת במשפט המקובל הישראלי מתחילת דרכו. רשות מינהלית חייבת לשמוע את טענות הצד השני, ועם זאת היא מקנה לצד השני זכות להשמיע את דברו. השופט י' אולשן ציין:

"הצדק האלמנטרי דורש שלפני שחורצים את גורלו של האזרח תינתן לו הזדמנות להסביר את המצב כדי להסיר את החשד" (בג"ץ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה [1], בעמ' 703; וראה י' זמיר הסמכות המינהלית [19], בעמ' 793 ואילך).

על זכות השימוע כחלק מכללי הצדק הטבעי

על^–כן זכות השימוע היא מכללי הצדק הטבעי. זמיר, שם, בעמ' 794, מביא מדברי בית^–המשפט באנגליה משנת 1723 (המצוטטים בבג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים [2], בעמ' 1507:

"חוקי האל וחוקי אנוש גם יחד נותנים לצד את האפשרות לערוך את הגנתו, אם יש לו כזאת. זכורני כי איש אחד מאד מלומד אמר לי בהזדמנות מעין זו, כי אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא חרץ את דינו של אדם בלי להזמינו תחילה לערוך את הגנתו. אדם (אומר אלוהים), איכה? המן העץ אשר צוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?".

על זכות השימוע ביחסי עבודה

וביחסי עבודה, כשמדובר בסיכוי להפסיד מקום עבודה, כאשר מדובר במי שהוא "ותיק", לא רק בותק בעבודה אלא גם בגיל, לא כל שכן. גורלות של עובדים אינם נחרצים בחדרי חדרים. עמדתי על כך במקרה דומה:

"לעובד ששאלת פיטוריו עומדת על סדר היום של המועצה, ואשר רק בפיטוריו אמורה המועצה לדון במועד מסוים, זכות שימוע. הצד השני של זכותו זו היא חובתה של המועצה לתת לעובד זכות שימוע. לשם כך יש לידע את העובד מראש על כך שעומדים לסיים את עבודתו, שיתקיים דיון בעניין, על הטענות נגדו" (ע"ע 300317/98 מיטל – איגוד ערים לשירותים וטרינריים – גוש דן [3]).

החובה המוטלת על רשות ציבורית לקיים שימוע טרם פיטורי עובד

השופטת נ' ארד עמדה על זכות זו, שבצדה חובה המוטלת על הרשות הציבורית, לקיים שימוע לפני פיטורים לעובד המועסק על^–ידי המדינה על^–פי חוזה לתקופה קצובה (ע"ע 1290/02 מדינת ישראל – שדה [4]). בעניין אחר שבו המעסיק היה גוף פרטי ציינה השופטת ארד:

פסק הדין גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל ועל חובת השימוע במגזר הפרטי – על כל מעביד

ולסיכום, על מהות הזכות והיקפה עמד בית הדין הארצי בפסק^–הדין בעניין ע"ע 1027/01 גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל [5], שבו נדונה סוגיה דומה, בעניינו של מרצה שהועסק בחוזה לתקופה קצובה, ולפי שנטען אף לניסיון, והחלטה שלא לחדש את החוזה התקבלה אף שם, בלי שניתנה לו זכות הטיעון:

"זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו דב"ע מח/3-148 שק"ם בע"מ – גרינברג, בעמ' 143)" (שם, בעמ' 455).

חובת השימוע חלה על כל גוף ציבורי. בעיניי היא חלה על כל מעביד. אין לבטל הסכם עבודה באופן שרירותי מבלי לשמוע את דברו של העובד הנפגע.  ברור שקיום שימוע פירושו לא רק לשמוע את אשר יש לעובד לומר אלא גם לשקול שנית את שינוי הסטטוס שלו לאחר שמיעת טענותיו. טול לדוגמה את מקרהו של המערער בנימין משה. אילו נאמר לו כי הנימוק לבחירתו הוא בעיות הבריאות שלו ועל^–כן ירידה בכושר עבודתו, ייתכן שהיה עולה בידו לשכנע כי כושרו חזר אליו.

בפסק הדין נקבע כי טענת המשיב כי במקרה של פיטורי צמצום אין חובת שימוע מרמזת על כך כי המשיב לא סבר שיש לשקול את נסיבותיו האישיות של כל מועמד לפיטורין.

גישה זו, שלפיה יש לאפשר בכל מקרה שימוע, אינה זרה לבית^–הדין לעבודה. היא חוזרת שוב ושוב בפסיקתו. בית^–הדין הארצי לעבודה עמד על כך שהחובה לאפשר לעובד המועמד לפיטורין להשמיע את דברו לפני קבלת החלטה בעניינו הורחבה על פיטורין מכוח הסכם קיבוצי, במקום שבו קיים מנגנון לאישור פיטורין:

"גם ה'מנגנון' הפועל מכוח ההסכם הקיבוצי, בידיו ההחלטה בשאלה אם נעברה עבירת משמעת ומה ה'עונש' הראוי, והוא מחליט בעניין שלאחר 'אינטרס' בו. מנגנון כזה חייב לנהוג תוך שמירה על הכלל שאין להחליט בעניינו של אדם מבלי ליתן לו הזדמנות להשמיע דברו ולטעון טענותיו. על הפיקוח כי חובה זאת תקויים מופקדת הרשות השיפוטית, מופקד בית הדין" (דב"ע לו/3-33 ויינשטיין – אל^–על נתיבי אויר לישראל [6], הוזכר בהסכמה על^–ידי הנשיא מ' גולדברג בדב"ע נה/3-248 חורי – בנק ערבי ישראלי בע"מ [7]; וראה ספרו של מ' גולדברג סיומם של יחסי עובד^–מעביד [20], בעמ' 47-46).

השופטת ארד עמדה על מקומה של החובה לקיים שימוע בע"ע 1070/01 שנער – נציבות שירות המדינה [8]; וראה לעניין זה את פסק^–דינה של השופטת ר' רוזנפלד בע"ע 300321/97 יפרח – המועצה המקומית נתיבות [9]):

"הנה כי כן, זכות השמיעה שהיא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית ומעקרונותיה הבסיסיים, מטילה חובה מוגברת על הרשות הציבורית והיא זכות השמיעה המשנית, אשר נותנת משנה תוקף לזכות הראשונית ומבססת אותה בשתי פנים: בחובת הגילוי מזה ובזכות הטיעון – מזה. לאמור: הרשות מחוייבת כלפי האדם הבא בפניה ושבעניינו היא דנה, לגלות לו את כל המידע שברשותה והנוגע לו, ובמיוחד מידע שלילי העלול להשפיע על החלטתה. ובהתאם – חייבת הרשות לתת לאדם את זכות התגובה לאותו מידע…" (ע"ע 1070/01 הנ"ל

לסיכום, הליכי צמצום אינם מייתרים את חובת השימוע. ההפך הוא הנכון, גם בהליכי צמצום יש לקיים שימוע כהלכתו, ולבחון את הנסיבות הספציפיות של כל אחד מהמועמדים לפיטורים ולאפשר למועמד להשמיע את טיעוניו ולנסות לשכנע את המעסיק כי בחירתו כמועמד לפיטורי צמצום אינה נכונה.